לא מעט פעמים אני נשאלת בטיפול לגבי הדרמה בחיינו – הדרמה האישית של אדם בינו לבין עצמו ובינו לבין הגוף שלו (דרמה שמופיעה כמחלה), דרמה שמופיעה במערכות יחסים בין אישיות (חברים, בני זוג, משפחה), או אפילו דרמה שמופיעה במערכת יחסים של אדם עם המדינה ואף עם היקום. לאחרונה שוב נשאלתי שאלה זו, והפעם היה זה על ידי חבר, ששומע אותי לא מעט פעמים אומרת שכריברסרית אסור לי לעשות הסכם עם הדרמה – כי אז במה אני שונה מהגורמים שיצרו שם כאב שכזה.
שאלתו הייתה "איך לא עושים הסכם עם הדרמה, ומה כן עושים במקום?"
התשובה היא פשוטה.
במפגש הנשימה, אני מזהה את הדרמה ומשתמשת בדרמה כדי להגיע אל הטראומה. שכן, הטראומה היא המקור לכאב, היא זו שמעידה על החוויה שיצרה את החסימה האנרגטית, והיא זו שבסופו של דבר, מייצרת וממחזרת דרמות בחיים, דרמות שבאות לידי ביטוי בצורות שונות ומגוונות. כריברסרית, אני מתעניינת בדרמה אך ורק כדי להגיע אל המקור שיצר אותה – הטראומה. ושם מתחילה עבודת הריפוי, ושם מתחיל תהליך העבודה האמיתי של המטופל אל עבר שינוי. כריברסרית אני רואה ומראה, מזהה את הדפוסים, מאפשרת להם להיות ומכבדת אותם, מכבדת את הדרמה, מושיטה יד והולכת עם כל המכלול בדרך, ועוזרת להתחיל לייצר שינוי – כאן אנחנו מפסיקים לעשות הסכם עם הדרמה ומתחילים לגרד שכבה דקה כדי להגיע אל הטראומה. אני לא נאבקת בכעס, בשינאה, ובתחושת הקורבן, אלא רואה את כל זה ומאפשרת לזה להיות. אני מאמינה לכאב ולתסכול שהמטופל עובר ומזמינה להתחיל לבחור בסליחה, כצעד ראשון בדרך לריפוי.
בואו נתבונן פעם נוספת בטראומת הלידה ובדרמות שטראומה זו יכולה לייצר, במקרה זה לידת מלקחיים / וואקום. אם אנו יוצאים מתוך נקודה הנחה שהמחשבות שלנו יוצרות את חיינו, הרי אנו חייבים להתייחס לכך שהלידה שלנו היא החוויה הראשונה של חיינו – המחשבה הראשונה שהגענו איתה לעולם. מכיוון שישנם סוגי לידה שונים, ישנם גם דפוסי לידה שונים הנובעים ממחשבות אותן חשב העובר בעת לידתו, וכתוצאה מלידתו. לדוגמה, אחת המחשבות שיכולות לנבוע כתוצאה מלידת מלקחיים או וואקום היא: "מישהו בחוץ לא סומך עלי שאוכל לסיים את התהליך בעצמי". המחשבה שיכולה לנהל את חיי האדם הנולד בלידה זו היא: "אנשים אינם סומכים עלי", ודפוס ההתנהגות הנובע ממחשבה זו יהיה כזה שייצור וימשוך אל חייו בכל פעם מחדש, כמעין אישור לכך שאנשים סביבו אכן לא סומכים עליו. הדבר יחבר אותו לתחושת חוסר הצלחה או כישלון – וזוהי כמובן, הדרמה.
מחשבה נוספת אשר עלולה להיווצר כתוצאה מלידה מסוג זה היא: "התמיכה הראשונה שקיבלתי בחיי הכאיבה לי בראש". דפוס ההתנהגות אפשרי שיכול לנבוע ממחשבה זו הוא דפוס שיעלה כאשר אותו אדם יזדקק לתמיכה בחייו. באירועים אלה אדם זה ימנע מלבקש תמיכה כאשר המחשבה שתנהל אותו ברגעים אלו תהיה: "אני לא שם את הראש שלי בידיים של מישהו אחר". ושוב, הדרמה היא הסימפטום, בעוד הטראומה, במקרה זה טראומת הלידה, היא המקור.
הבאתי לדוגמה את טראומת הלידה שהרי הלידה שלנו היא המטבעה הראשונה בחיינו. אך הדרמות שאנחנו מייצרים קשורות עם חווית חיים שלמה ולאו דווקא עם חווית הלידה.
כמו כן, חשוב מאד לזכור – אמנם כמטפלת אני מגיעה אל הטראומה דרך הדרמה, אך הדרמה איננה פותרת את הטראומה. אם נעשה הסכם עם הדרמה, הרי שאותו אדם רק יחווה יותר ויותר קושי בחייו והדרמה תשוב ותפגוש אותו (כמו לדוגמה, אם נעשה הסכם עם הדפוסים שנוצרו כתוצאה מהלידה). תהליך הריפוי הוא עמוק ויסודי, והנשימה אכן מנקה החוצה חלק משמעותי מהדרמה. אבל, וזהו למעשה התפקיד העיקרי של הנשימה, צריך לזכור שהנשימה גם מלמדת אותנו לקחת אחריות על חיינו. ולכן, זוהי אחריותו של המטופל לקחת אחריות על הדרמה, להיפרד ממנה לשלום, ולצעוד בדרך אל ריפוי אמיתי של הטראומה.
מחשבה היא זרע שנובט וגדל. קחו עליה אחריות.
נכתב עבורכם באהבה על ידי עדית אלון – מוזמנים לשתף בשמחה, עם הפניה לפוסט המקורי